שלבקת חוגרת מעץ שימשה מזה מאות שנים כחיפוי קירוי לכפרים וערים רוסיות – זה היה החומר הזול ביותר שסיפק בידוד תרמי ואמין של בתים. בעקבות האופנה לחומרים ידידותיים לסביבה החלו להקים שוב גגות רעפים כבר בתנאים מודרניים.
שלבקת חוגרת נקראת גגות באופנים שונים: שלבקת חוגרת, מגרשות, טס, גורודטים. בלי קשר לשם, המהות נשארת זהה – קרשי עץ שהונחו על הגג בשתיים או שלוש שכבות.
גג רעפים מונח ומעובד יכול לשמש באופן קבוע במשך יותר ממאה שנה, מבלי לשנות את תכונותיו. אין כמעט בעלי מלאכה שיכולים להניח שלבקת חוגרת בעץ ברוסיה, ולכן רבים נאלצים ללמוד מחדש ולאמץ ניסיון מחו"ל, במדינות בהן המיומנות לא נשכחת. האקלים קרוב לשלנו.
לדוגמא, שלבקת חוגרת מיוצרת בגרמניה, ייצור המפעל שלה הוקם מזה זמן רב, והמוצר המוגמר הוא מטבעו שלבקת רעפים – אריח עץ.
לגג רעפים, בנוסף לתכונותיו הסביבתיות, יש יתרונות טכניים, כאשר מונחים בין היסודות נוצרים פערים קטנים אשר כאשר העץ מתנפח במהלך גשם, נסגר, ובמזג אוויר שטוף שמש, הכיסוי מתכווץ, ומספק לעצמו תהליך אוורור עצמי..
שלבקת חוגרת מחולקת לשני סוגים, בהתאם לשיטת הייצור: מנוסר וסדוק. רק עץ עמיד לחות, חזק במיוחד ושרף, נבחר כחומרי גלם. משמשים לארץ ', אלון, לינדן, אספן או עץ ארז אדום קנדי.
שלבקת חוגרת יכולה להיות בגוונים שונים, זה תלוי בסוג העץ ממנו הוא נוצר, למשל, שלבקת חוגרת ארזית היא בעלת גוון אדום-סגול, לגש בצבע בז 'בהיר. אך הצבע המקורי של הגג המוגמר העשוי שלבקת חוגרת מעץ אינו נמשך זמן רב, בתהליך החשיפה לשינויי מזג האוויר, הציפוי יהפוך לאפור.
הרעפים מותקנים בצורה כפולה או משולשת, תלוי במספר הקבוע של קרשים בקוטר. השכבה המשולשת נחשבת לאמינה יותר. משקל נמוך יחסית של הגג, חמישה עשר עד שבע עשרה קילוגרם למ"ר, אין צורך לבנות מערכת רפאים חזקה.
במקרה זה, יש לארגן חלל אוורור להסרת רטיבות, ויש לטפל בחומר עצמו בספוגים אנטיספטיים וסוכני כיבוי אש..
